אני מאמין אומנותי

האמן משה נובק: אמנות רב – תחומית

“האני מאמין שלי נכתב בשנת 1982 ולא השתנה עד עצם היום הזה,
על האני ותפישת עולמי בדרכה של האמנות”
האמן משה נובק”אני מאמין” נובק מאמין שבאורח טבעי, עוד משחר ילדותו, כאוטודידקט מושלם, כאדם וכאמן – רכש את מרבית ידיעותיו, ניסיונו והשכלתו – בכוחות עצמו בנושא האמנות הרב תחומית (ורסטילית)
ומוכר כאוטודידקט מושלם.

“אין הוא נוהר אחר המודל הסופי והמוגמר – הדרך והאמצעים בדרכה של האמנות חשובים לו לא פחות מהמטרה הסופית. מכאן שעיקר מעייניו נתונים לתעצומות הנפש הפוקדים אותו, בהגשמת מגמות קיומיות ובקביעת חירויות היצירה הקריאטיבית, המשמשים אותו כמרקם חובק של סמלים, משמעויות ומערכות דימויים, הדנים בכוחות אנושיים לגורלותיהם עד להשלכות פילוסופיות מופשטות אבסטרקטיות באמצעות מוטיבים חושניים – החל מאבן יסוד טהורה מינימלית ומושלמת ועד לעיצוב והפשטה בסגנון אישי וחותם ייחודי המתקשר עם תחומי העבר שלו כמעצב, פסל, רושם, אמן התחריט, חוקר חומרים ואדריכלות, אמנות הזכוכית האמנותית ופיסול חוצות.”

(כתב עליו מיכאל קשטן ז”ל, מנהל אגף התרבות והאמנות עיריית חיפה ב-1980).

אני מאמין” -  נובק מאמין שפלאי הטבע והבריאה, הלכות ההוויה והראשוניות קדמוני בנחישות רעיונותיו אל עבר המטמורפוזה בחומר, צורה וצבע שכפו עליו מאבק מדהים וחסר פשרה וסייגים, עם החומר ההיולי והדו-קיום בשמירת חוקים מדעת במצב נתון, לבין חשיפה מתמדת המתחוללת בהסתר
מעין רואים – כדרמה אמנותית עלומה ורוטטת מזה עשרות בשנים, המזדככת בין אימות ומזיגה בדרכה של האמנות הפלסטית.

ה”אני מאמין” של נובק הוא שאי אפשר לו לאמן בן-זמננו שיהיה מקצועו מוגבל כבעל מלאכה אחת.
הזמן הדחוק והמסובך כלשהו, רווי התביעות והתהפוכות של הטכנוגרפיות המורכבות והמתוחכמות שבו המתנצחות ונאבקות על ספקולציות רוחניות המתמודדות ללא הרף בחשיבה היוצרת, הערכית והשורשית לבין הקלאסי והמודרני הישן אל מול החדש בהעדפה אינטלקטואלית, לגיטימית ורלוונטית לתקופתנו בתחום האמנות העכשווית והקונספטואלית ובת זמננו.
נתקנאה לה האמנות בת-זמננו בהלכות ומוראות עידן החלל והקומוניקציה התעשייתית,
התפתחות המדעים המדויקים והפיתוח המואץ של אמנות המחשב, הקינטיקה, הרובוטיקה,
ומלאכת מחשבת ההולוגרמות המופלאה כאשליה רוטטת בת חלוף, אמנות הלייזר בתפישת המרחב והספקטרום הפריפריאלי חצצו בין הדמיון למציאות שבאמנות הפלסטית והמודרנית העכשווית, שסיגלה לעצמה מעין “פילוסופית מגן” שלא נותר בה כמעט אלא הפילוסופיה שלה בלבד.
כל אלו ועוד האפילו על הויכוח ההכרחי של האמן עם עצמו ועם העולם הטכנולוגי המתוחכם סביבו.
על כן חייב האמן לכוון את דעתו ליצירה וורסטילית ורב-מימדית, ובמרדף עקב בצד אגודל אחר ההוויה והסימולציות הוירטואליות הדיגיטליות הממוחשבות הנחשבות כעתידנות בשנות האלפיים.

“האני מאמין” של נובק הוא ראיית יצירתיות אוניברסלית וורסטילית בת זמננו בעידן טכנולוגי מתוחכם ומתקדם עם תעצומות טכנו גרפיות וקיטוב מתמיד עם ספקולציות רוחניות בדרכה של אמנות ואת
האמן כלוחם ושרת החברה בכל הזמנים, ודמות האדם כתבנית בראשית, ילוד האישה,
שלא נעדרו ממנו לבטיו, מאווייו, אהבותיו, שנאותיו וסבלותיו בתחום היצירה.

האני מאמין” של נובק הוא שהמטמורפוזה בחומר, צורה וצבע, הוא מאבק מדהים עם החומר ההיולי – מפגש של אידאות בין האמנויות למדע ו”דו-קיום” על עבר אמת צרופה. מעין אינטרמצו “בשמירת חוקים” ועידוד חלקו של האדם האמן בהגשמת הרובד הרוחני ומגבש טהור של ערכים ונורמות חברתיות, שהמפגש ביניהם הוא נקודת זינוק ערטילאית בדומה להלך נפש שאינו מגיע לעולם למבוי סתום המשמש ציון דרך של האיחור שבגילוי.

ראייתו את הדברים היא, אפוא, חשיפה ותמונת מצב נתון מדעת, הסתכלות רב סטרית בדימויים ומאפיינים פשטניים משוכללים וכוללניים, מעין קריאת תיגר של האמן על כל פרט, האינטימי ביותר,
הנובע מהשקפת עולמו ותפישתו את החיים בהוד, קדושה ותפארה – בצד התמודדות בלתי פוסקת עם הפיכת החומר, צורה וצבע למוחשי ולנסתר, והשוקד ללא הרף וללא הפסק בהגשמת המאוויים.

אני מאמין” שאין לשכוח שמבחינה מסוימת האמן הוא גם בבואתה של החברה, הלוחם לקיומה ולתקנתה ואין צורך להדגיש ולומר שביסודו הוא ילוד אישה, בשר ודם, שלא נעדרו ממנו לבטיו, פחדיו, עצבותו, ותהפוכות ההתנגשויות האידיאולוגיות עם הממסד האמנותי הרווי מאבקים בדרכה של האמנות ואמנותו שלו, התובעים ממנו את מבעם בחומר המעוצב שבו והיוצק בה תכנים ערכיים כמו חופש היצירה, חופש הביטוי וחופש התצוגה.

גודש עבודותיו הקאמריות בתחום הפיסול הפיגורטיבי, האורנמנטי, הרלייפי-תבליטי,
עיצוב ותכנון בתחום הביצוע, משמשים אותו ככור היתוך להתרחשויות פירודינמיות מזה שנות דור,
ודופק הזמן המתמשך מעביר אותו על עבר התפישה התיאורית בעלת מרכיבים, משמעויות, מושגים אין ספור וסמלים אינסופיים מחיי יום-יום וסיפורי התנ”ך ושיר-השירים, שהזדככו בין עימות ומזיגה בדרכה האקספרימנטלית של הסדנא ובית היוצר לדפוסים ולתבניות בראשית – חסרי כל פשר וסייגים הנקבעים ומתבצעים תדירות באופן בלתי אמצעי בחומר, כאילו לא הייתה בהם נגיעה של קונספט רטרוספקטיבי כלשהו.

חייו, פועלו ויצירותיו של האמן בכל הזמנים גונזים בתוכם מכלול קשתי צורני מפותל ורוטט הניתן בתעצומות נפש, סערת יצרים ובגודש התעתועים המפכים את עולמו ודמיונו היוצר של האמן
במטען רגשי המלא דקויות וריגושים מנייריסטים עזים, תוך כדי עמידה על עצמיותו של האמן הוורסטילי בהגשמת מגמותיו הקיומיות, במאבק חסר פשרה בקידום רעיונותיו האמנותיים, הגותו ותפיסת עולמו, התובעים ממנו את מבעם בסגנון אישי וחותם ייחודי, כאילו נאחזו אלו במציאותו של הווה אף כי נקלטו בהם הדי עבר.

אני מאמין” שהאמנות האוניברסלית העכשווית שעברה ועוברת זעזועים ושינויים בקביעת דעות,
מגמות, נטיות וזרמים חלופיים, תורמת אף היא לכרסום נצחי בהלכי הרוח, הקריאטיביות,
היצירתיות והנצחיות. מכאן המחשבה והיתירה בהעשרת צבעי המקלדת והלמות הפטיש של האמן
היא נצחית, בלתי נפסקת ובלתי מתפשרת, המשמשת “שפה” כשלעצמה.

אורחות החיים של האמן המצוי הנתון בעולם מתוחכם טכנולוגי ומתקדם, מצווה הוא האמן להתמודד
עם טכנו גרפיות ובספקולציות רוחניות ובהליכי חשיבה המעמידה את האמן על המתרחש סביבו
וביצירת אינטראקציה ויחסי גומלין בינו לבין קהל שוחרי האמנות המבקרים אותו בהתמדה באמצעות סמלים, דימויים ומערכות מורכבות של משמעויות תרתי משמע, בהזיות שווא ותכנים משתנים.

אני מאמין” שבחיפוש זהות באופן אידיאלי צריך מעשה היצירה עצמו להיות מטרה ולא אמצעי,
או נכון יותר, תפקידו כמשלים בין הניגודים וכמגשר בין העולם החיצוני והפנימי – הציור הוא אשר צריך להיות מטרתו של האומן.

כאשר, בשל חוסר בטחון רגשי, מיועדת היצירה להוכיח משהו על האומן – את היותו מקובל, או את הפוטנציאל שלו, על המוניטין שבו, נעשים הקשיים רבים. דרושה מידה מסוימת של תחושת זהות אישית נפרדת לחלוטין מהיצירה עצמה, כדי שהיצירה תוכל להיעשות ולפרוש כנפיים.
מצד שני, אף תחושת עצמי נוקשה עלולה להיות מכשול, שכן האומן, למשל, לא יהיה מסוגל להיכנס לנעלי דמויות אחרות, כאותן הנפשות הפועלות סביבו.

לאמן היוצר, פעמים רבות הוא מפוצל יותר ממרביתנו. יש לו אם כן בעיה לדעת מי הוא ולאחד את ניגודיו לכלל שלמות כלשהי.

יש ביצירה משהו המאפשר הצמחת פתרון חדש המיישב את הסתירות הפנימיות בנפש האומן.
פיצולו הפנימי של האדם האמן ממריץ ללא הרף להשתמש בדמיונו ליצירתן של סינתזות חדשות. התוצאות היצירתיות של שאיפות דמיונו אולי לעולם לא יהפכוהו להיות יצור שלם, אלא ספקני ומהורהר, אך הן המהוות את ניחומיו העמוקים ביותר ואת תהילתו שאין למעלה מזה.

בנוגע לתהליך היצירה, יוצרים רבים מדגישים כי תהליך זה מלווה בייסורים ובמצוקה (נובק כבר ציין באני מאמין שלו שהוא ילוד אישה) אמנים רבים מתלוננים שקשה להם להתחיל יצירה, על תקופות תסכול
ואי-נחת שעוברות עליהם, התחלות נפל, שינויים ותיקונים שעליהם לבצע עד שהיצירה נהיית “כרצונם”. דברים אלה חלים על השלבים הראשונים של פיתוח רעיון חדש וייחודי.

בעקבות שלב זה, באה בדרך כלל תקופת “דגירה” או הבשלה.
כאשר היוצר חייב להפסיק לחשוב על הבעיה באופן מודע. במהלך תקופה זו מתרחשים תהליכים חשובים בלתי מודעים או קדם מודעים, שהם בבחינת “סימן” מוקדם ועריכה מחדש – ההכרחיים בהחלט לעיצוב דפוס ופורמט חדש ומספק תשובה של רוויה ואלו המהססים יפלו במלכודת הדבש ובמשיחת מכחול אחת יקלקל וישחית היצירה שנעשתה בעמל רב.

יוצרים יצריים רבים, אשר כפי הנראה, הינם אנשי ביצוע פעילים ויחד עם זאת פתוחים באופן פאסיבי לרעיונות חדשים שלהם עצמם ושל זולתם. מתקשים לעמוד בתקופת המתנה זו של “הבשלה”.

אנשים אשר חונכו לחשוב שהבטלה היא אם כל חטאת, וכי פעילות מתמדת היא סגולה, מתקשים במיוחד להאמין שיש זמנים שבהם הפאסיביות פורה יותר מהפעילות הסופית והמוגמרת.

לסיכום, “האני מאמין” של נובק הוא שככל שהוא יותר יותר ויותר,
אוחז בו פיק ברכיים לנוכח רמת ציפיותיו והתוצאה הסופית,
שהיא כאמור תחילתה של התלבטות לקראת היצירה שבדרך מטמורפוזה – גלגול של חומר, צורה וצבע.

נובק משה © כל הזכויות שמורות • תודות